1. לפניי תביעה קטנה בסכום של 17,800 ש"ח. התביעה עוסקת בנזקיו הנטענים של התובע, לאחר שבוטל כתב אישום שהוגש כנגדו על ידי הנתבעת בגין עבירת חנייה.
2. התובע, תושב העיר תל-אביב, החנה את רכבו בדרך הערבה ליד "מרכז שלום" בעיר אילת. הנתבעת - הרשות המקומית המשמשת כמאשימה לצורך העניין מכח הסמכת היועץ המשפטי לממשלה, גררה את רכבו של התובע ומסרה לו הודעת קנס בגין הפרת חוק העזר לאילת (העמדת רכב וחנייתו), תשמ"ג-1983 (להלן: "חוק העזר
").
נוכח בקשת התובע להישפט, הוגש כתב אישום, כשבפרק הוראות החיקוק מקור האישום הוא סעיף 5(א) לחוק העזר, העוסק בחנייה שנאסרה על ידי ראש העירייה, כשהאיסור מסומן בתמרור.
3. בדיון שנערך במענה לכתב האישום, הודה התובע כי ביצע חנייה במקום האמור, אך טען כי אין המדובר במקום חנייה אסור, שכן אין תמרור במקום, המדרכה אינה מסומנת והדרך אינה מהירה, משום המצאה בשטח בנוי. בתגובה הבהיר ב"כ הנתבעת כי בדק את המקום ואכן אין בו תמרור. יחד עם זאת נטען כי החנייה עודנה בניגוד לתקנות התעבורה.
סופו של דיון נקבע התיק לתזכורת במעמד הנתבעת בלבד, לשם קבלת עמדתה, בין לתיקון כתב האישום ובין לחזרה ממנו. בית המשפט הבהיר כי בכל מקרה תהא לתובע הזכות לטעון לעניין הוצאותיו.
מספר ימים טרם מועד התזכורת כפי שנקבע, הגישה הנתבעת בקשה למשיכת כתב האישום, לפיה: "בהמשך להמלצת בית המשפט הנכבד מיום 19/3/06 באשר לסיכון בהוצאות מצד אחד ולגבי האינטרס הציבורי מאידך, המאשימה מבקשת למשוך כתב האישום כנגד הנאשם וביטול הדיון הקבוע ליום 14/5/06
".
מכאן בוטל האישום כנגד התובע.
4. ביום 21/05/2007 הגיש התובע תביעתו זו, בה הוא מלין על גרירת רכבו ואישומו שלא כדין. התובע מדגיש את הוצאותיו בגין הגעתו לדיון, גרירת רכבו, הפסד יום עבודה, עגמת נפש והוצאות משפט.
לכתב התביעה צורפו, בין היתר, תמונות הרכב החונה ואסמכתאות מן ההליך הפלילי [תיק עמק 20666/05].
5. טענת הגנתה של הנתבעת מתמצה בכך כי החנייה שבוצעה על ידי התובע הייתה בניגוד לחוק. זאת, תוך הפנייה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה שלא צורפו לכתב ההגנה, וחוק סדר הדין הפלילי, תשנ"ב-1982. מודגש כי התובע אינו זכאי לפיצוי באיזון האינטרסים שבין משיכת כתב האישום, לבין תיקונו בכפוף לפסיקת הוצאות. באיזון זה הוחלט על התנהלות לפנים משורת הדין, בדרך של משיכת כתב האישום.
הנתבעת מוסיפה כי יש לדחות את התביעה על הסף, שכן בעת הדיון בתיק עמק 20660/05, לא סבר המותב הדן כי יש להשית הוצאות לטובת התובע. מכאן נטען כי משמעות תביעה זו הינה למעשה ערעור על החלטה שיפוטית.
לצד אלו נטען כי התובע השתהה בהגשת תביעתו וכי הפיצוי הנדרש מוגזם.
6. בדיון שנערך הובהר כי אכן לא הוצב תמרור במקום בו חנה הנתבע את רכבו וכי המדרכה במקום החנייה אינה מסומנת. בקשתי את נציגת הנתבעת לברר מהו הדין אותו עבר התובע בעת החנייה שביצע. לאחר בירור, השיבה הנתבעת כי החנייה בוצעה בניגוד לתקנה 18 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961 [להלן: "התקנות"
] משום "חסימת כביש ראשי" (ר' בפרו' ע"מ 3 שורות 4-5; שו' 23-22). מכאן טוענת הנתבעת כי התובע חנה את רכבו בכביש ראשי, בכניסה לעיר, מקום האסור לחנייה.
7. לאחר שהתרשמתי מטיעוני הצדדים, העדפתי את גרסתו של התובע לעניין אחריותה של הנתבעת כלפיו, אם כי לא לעניין מלוא נזקיו הנטענים.
8. אין מחלוקת בין הצדדים כי גרירת רכבו של התובע, הודעת הקנס שקיבל והמשך ההליכים שבוצעו כנגדו מכח חוק העזר, היו שלא על פי חוק העזר. אין חולק כי לא הוצב במקום תמרור והמדרכה אינה מסומנת. מכאן כי התובע לא ביצע את העבירה שפורטה בהודעת הקנס ובכתב האישום, מכוחה נגרר רכבו.
יש להכריע תחילה האם החנייה כפי שבוצעה, מהווה עבירה אחרת מאלו שעל פי חוק העזר. ככל שיוחלט כי המדובר בחניה בניגוד לדין כלשהו, יוצא כי כתב האישום כנגד התובע בוטל לפנים משורת הדין, וכדי דחיית זכאותו לפיצוי.
9. הן בהליך שבתיק עמק 20660/05 והן בהליך לפניי, חדלה הנתבעת מלפרט מהי אותה עבירה אחרת שעבר התובע כגרסתה. תקנה 18 לתקנות, כפי שאוזכרה על ידי נציגת הנתבעת במהלך הדיון, אינה עוסקת בחסימת כביש ראשי, אלא מפרטת סמכויותיה של רשות התמרור המקומית להציב, לסמן או לסלק תמרורים בתחומה, בתנאים המפורטים בתקנה.
כבר מכאן ניתן היה לדחות את גרסתה של הנתבעת כליל. בירידה יזומה מטעמי לזירת ההתגוששות בין הצדדים, ביקשתי לאתר מקור אחר לאותה עבירה עלומה המופנית כלפי התובע. סימן י' לתקנות, לעניין "חנייה, עמידה ועצירה" כולל את תקנה 72(א) הקובעת כי:
"לא יעצור אדם רכב, לא יעמידנו, לא יחנהו ולא ישאירנו עומד, כולו או חלק ממנו, באחד המקומות המנויים להלן, אלא לשם מניעת תאונה או לשם מילוי אחרי הוראה מהוראות תקנות אלה או אם סומן בתמרור אחרת; ואלה המקומות: ...".